פסק-דין בתיק ת"א 666-06-09

מבוא

1.                     התובעות, י.ב. גל אור ייזום והשקעות בע"מ ומכשירי מדידה בינלאומיים ישראל בע"מ, הגישו כנגד מר זמיר בסון (להלן :"הנתבע" ) וכנגד נאמן הלוואות (ת"א) בע"מ (להלן :"הנתבעת" ) תביעה לפינוי וסילוק יד וזאת משני חדרים בקומה הראשונה של בנין ברח' הרצל 39 פינת שהם 2 נתניה הידוע כגוש 8266 חלקה 96 (להלן: הבנין ).

  2.         הנתבעים התגוננו מפני התביעה.

  3.       מטעם התובעות, הוגש תצהירו של מר יוסף בוכריץ ואף הוגש תצהיר משלים מטעמו. כן  הוגש מטעמן תצהירו של אחד מהבעלים הקודמים של הבנין, מר דב סגל. כמו כן, הוגשה מטעמן חוות דעת מומחה של השמאי מר דוד טיגרמן שעניינה דמי שכירות ראויים. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של מר זמיר בסון וכן של בנו מר גולן בסון.

                        המצהירים ונותן חוות הדעת נחקרו בדיון ההוכחות והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

            טענות הצדדים

4.         לטענת התובעות, הן הינן הבעלים של הבנין שבו מצוי המושכר. לטענתן, הנתבע 1 היה דייר מוגן בשני חדרים הנמצאים בקומה הראשונה של הבנין (להלן: המושכר) . שניים מהבעלים הקודמים של המושכר חתמו על חוזה דיירות מוגנת על פיו הנתבע ואשתו שכרו את שני החדרים לצרכי מגורים.

לטענת התובעות, בחודש מאי 1975 חתם הנתבע על הסכם שכירות חדש עם שלושת הבעלים דאז, על פיו שינה את מטרת השכירות ממגורים לעסק של בזאר לבגדים והוא הפך לדייר היחיד.

            בתחילת שנות השמונים שינה הנתבע שוב את מטרת השכירות והפך למתווך.

לטענת התובעות, ביום 26.6.90 הקים הנתבע יחד עם אשתו נאווה חברה בשם נאמן הלוואות (ת"א) בע"מ. החברה החלה לעסוק במתן הלוואות כספיות. ביום 4.6.06 שונה שמה של החברה ל-אביב ת.א. בע"מ, היא הנתבעת .

לטענת התובעות, הנתבע נטש את המושכר ומי שפעל במושכר היתה הנתבעת. לטענת התובעות, הבעלים דאז של הבנין כלל לא ידעו על כך.

לטענת התובעות, הנתבע עסק, למיטב ידיעתן, במושכר בתווך מקרקעין, מתן הלוואות והנהלת חשבונות. התובעות הגישו לבית הדין לשכירות תביעה בת"ש 4/08 לקביעת דמי השכירות בגין המושכר המשמש בעל מקצוע חופשי. לטענתן, נודע להן במסגרת הליכי גילוי מסמכים שהתנהלו באותה תביעה, כי הנתבע נטש את המושכר ומתנהל שם עסק של המרת מט"ח של הנתבעת . לפיכך, ביקשו למחוק את התביעה בת"ש 4/08 על מנת להגיש תביעת פינוי והגישו את התביעה שבפני.

לטענת התובעות, בהתאם לסעיף 5 להסכם השכירות מיום 1.10.74 נאסר על השוכר להעניק לאחר זכות במושכר ללא הסכמה מראש ובכתב מהמשכיר .

לטענת התובעות, הנתבע לא קיבל אישור מהבעלים לקיים במקום עסק של המרת מט"ח ומתן הלוואות כספיות , בין בעצמו ובין באמצעות הנתבעת.

לטענת התובעות, סעיף 19 לחוזה השכירות קובע כי במקרה של הפרת תנאי החוזה, יחשב החוזה כבטל. לטענתן, מתקיימת עילת פינוי לפי סעיף 131(2) בגין הפרת תנאי מתנאי השכירות אשר לפי תנאי השכירות מאפשר לתבוע פינוי.

לטענת התובעות, לנתבעת אין זכות להחזיק במושכר ולנהל ב ו את עיסוקיה ולכן הם זכאים לתבוע סילוק יד של הנתבעת.

  5 .       לטענת הנתבעים, הנתבע היה ועודנו דייר מוגן במושכר.

לטענת הנתבעים, ביום 3.5.89 נחתם הסכם נוסף עם הבעלים הקודם לפיו ניתנה לנתבע ורעייתו הרשות להשתמש במושכר למשרד וכן לסלון לכלות (נספח א' לכתב ההגנה).

לטענת הנתבע, בשנת 1990 החליטו הנתבע ורעייתו להפעיל את העסק של משרד למתן שירותי מטבע והלוואות, שניהלו במושכר, באמצעות חברה שהם בעלי מניותיה היחידים, היא הנתבעת. לטענת הנתבעים, ההחלטה להפעיל את העסק באמצעות חברה פרטית בע"מ נעשתה משיקולים כלכליים חשבונאיים ולכן הנתבעת משמשת בידי הנתבע ורעייתו ככלי שרת פיננסי לצורך ניהול העסק בלבד, ללא זכויות משל עצמה במושכר.